נולדתי במושב מגשימים לאם ילידת הארץ ולאב ששרד יחידי ממשפחתו אחרי השואה. כיום אני חיה עם בן זוגי ביפו.

מאז שאני זוכרת את עצמי, עוד טרם ידעתי לקרוא ולכתוב, היו הספרות והשירה חלק מהותי מחיי. אהבתי את היכולת של סיפורים ושירים לקחת אותי אל עולמות שמעבר לקיום המצומצם שלי. אולי משום כך, מרגע שלמדתי להשתמש בעצמי באותיות הא"ב, התחלתי לכתוב שירה. ילדותית כמובן, אך זה הצביע על משיכה פנימית שאינני יודעת להסביר, לנסות להשלים את הגלוי לעין ולחשוף את מה שסמוי ממנה. כשבכיתה א' למדנו את שירו המוכר של ביאליק "הפרח לפרפר" ("פרפר פרפר שב עלי"), נדדו כנראה המחשבות שלי אל תסכולו של הפרח מכך שאיננו יכול לעוף ושחברותו עם הפרפר תלויה אך ורק בפרפר שיכול להתקרב ולהתרחק כרצונו. השיר הראשון שכתבתי בחיי מבטא גם תהיה ילדותית ראשונית על סביבת גידול, פרידה ומוות: "אם אעזוב את מקומי" – כתבתי בגיל שש – "לא אוכל לשוב, לא אוכל לשוב".

מאז, לא הפסקתי לכתוב שירה, אך פרט למספר שירים בודדים בעלוני בית הספר היסודי והתיכון, מעולם לא פרסמתי שירים. החשש מחשיפת האינטימיות הכרוכה בשירה הרתיע אותי מלעשות זאת. השירים נותרו במגרה עד לפני כשש שנים, אז פרסמתי לראשונה מספר קטן של שירים באתר השירה של נילי דגן. כעת החלטתי לפרסם עוד שירים כאן, באתר שלי, לקראת הוצאתו לאור של ספר שירי הראשון.

גם סיפורים התחלתי לחבר בילדותי. תחילה, היו אלה מחזות דרמטיים שבגיל עשר נהגתי להציג עם חבר ילדות, כמשחק ללא קהל, על מעקה המרפסת בבית הורי. יש לכך הד באחד משירי (נהורה, אפשר לקשר כאן לשיר שנקרא "בית הורי"). בדרך כלל היו אלה סיפורים על אהבה בלתי אפשרית, או על הקרבת החיים במאבק למען צדק או למען אידיאל אנושי כלשהו. אחר כך התחלתי לכתוב סיפורים קצרים, ולבסוף בחרתי בכתיבה של ספרים באורך מלא, שיכולים להציע מרקם סיפורי שלם, או לנתח לעומק סוגיה חברתית או היסטורית משלל היבטים.

בשנים האחרונות, בהשפעה המבורכת של הולדת הנכדות והנכד שלי, התחלתי לפרסם גם ספרי ילדים, שעוסקים בחוויות שילדות וילדים מתמודדים איתן בחייהם. עד כה פרסמתי שניים: אלברט עובר דירה, והילדות שהחליפו את שערן. (נהורה, אני לא יודעת אם לקשר למקום שניתן לרכוש בו את הספרים, או למקום באתר שמביא את הכריכות שלהם ומספר עליהם).

כל מה שאני כותבת, בין אם בפרוזה או בכתיבה אקדמית, עוסק בנושאים שאני מרגישה אליהם קירבה רוחנית ורגשית. כך, ספרי הראשון "לא נרגע הרעב" עסק בקורותיהם של ניצולי השואה במחנות העקורים בגרמניה אחרי המלחמה. למרות היותו מחקר היסטורי מתועד, כתבתי אותו בסגנון שמביא את קולו של הסבל; את תחושותיהם ושברונם של מי ששרדו את המלחמה ומצאו את עצמם ללא חיים, בית ומשפחה לחזור אליהם, ובתחושה של זרות מן העולם ואף מעצמם. הוספתי וכתבתי על שארית הפלטה ועל זיכרון השואה והזיכרון הקולקטיבי והשפעותיו גם במאמרים שונים (נהורה, אוסיף לתיקייה מאמרים על כך בעברית ובאנגלית, בינתיים אפשר לקשר אל מה שקיים: Between past and future; collective trauma and the war in Gaza; the memory of the Holocaust and Israel's attitude towards war trauma ).

סבלו של האדם במלחמה המשיך להעסיק אותי, ופרסמתי שני ספרים על טראומת המלחמה ועל הקושי של החברה להכיר בה: כאילו היא פצע נסתר בעברית, ו-Psychological war trauma and society, like a hidden wound באנגלית. כתבתי על כך גם מאמרים, שמטרתם לעודד הכרה חברתית גבוהה יותר בסבלם של הלוחמים והאזרחים שנפצעו פציעה טראומטית, ובהשפעות החברתיות הרחבות של תופעת הטראומה שנגרמת במלחמה (נהורה, כאן כדאי לקשר למאמרים:   ;Keynan and Keynan, 2016; chapter three; transforming victimhood פציעה או הפרעה) .

העיסוק המעמיק שלי בטראומת המלחמה, והאירועים הפוליטיים בישראל, הובילו אותי לבחון לעומק גם את השפעותיו של האתוס הביטחוני של ישראל. כך נולד הספר "הביטחון כסוגיה אזרחית", אותו ערכתי יחד עם ד"ר עירית הרבון, חברה וקולגה. בספר אנחנו מנסות להמחיש את הסכנות שבצמצום מרחב המחשבה שלנו לסוגיות ביטחוניות במובנן הצבאי, תוך התעלמות ממובניו הנוספים של המושג ביטחון: ביטחון אזרחי, ביטחון תעסוקתי וכלכלי, ביטחון תרבותי, ביטחון פוליטי, ועוד.

לאורך כל חיי מלוות אותי שאלות על אחריות לזולת וצדק חברתי ותרבותי, והדבר בא לידי ביטוי בכתיבה שלי. דוגמאות לכך הן הספר "זהות, נרטיב ורב תרבותיות בחינוך הערבי בישראל", אותו ערכתי יחד עם פרופ' ח'אלד עראר, חבר וקולגה, וגם במאמרים שפרסמתי בתחום (נהורה, אפשר להפנות כאן לארבעה מאמרים אקדמיים שמופיעים בתיקייה המשותפת שלנו: JHEOE, KEYNAN; KEYNAN NEOLIBERALISM; כוחו ותפקידו של הידע).

האם המאבק לצדק חברתי ולהכרה בשוויון ערך האדם חדרה לשירה שלי? קשה לי לענות על כך. בדרך כלל אינני כותבת שירה פוליטית במובנה המלא, אלא מתרכזת בעיקר בשירה אישית. לעיתים אני יכולה להצביע על המקור המדויק לחוויות שמבוטאות בשיריי, ולעיתים מקור החוויה עמום ועדיין חזק דיו כדי ליצור שיר. אולם יש לי גם מספר שירים שהם מחאתיים במוצהר. כזהו למשל שיר הילדים "צדק חברתי", שהוא למעשה שיר מחאה שנועד למבוגרים אך כתוב בקולה של ילדה (נהורה, אפשר לקשר כאן לשיר בתיקייה שנקרא "צדק חברתי"). כזהו גם השיר: קינת יצחק (נהורה, לקשר, נמצא בתיקייה), שכתבתי במלאת 25 שנים לרצח יצחק רבין ז"ל, ונבחר להקראה בטקס שקיימה אגודת הסופרים העבריים בנובמבר 2020. אין זה אומר שאני שומרת על שתיקה בנושאים פוליטיים. להיפך, דווקא משום שאני רואה את עצמי כמשוררת, סופרת ואינטלקטואלית, אני מרגישה חובה – בעקבות הפילוסוף היהודי צרפתי, עמנואל לוינס (נהורה, האם מותר להפנות לויקיפדיה?) – להתבטא ולפעול בסוגיות של אחריות חברתית. בעקבות לוינס, אני רואה באחריות לזולת ערך מרכזי בחיי, שנובע מתוך הערך הבסיסי של שוויון ערך האדם באשר הוא. אבל בדרך כלל, את מחאתי ועמדותיי בסוגיות חברתיות-מדיניות-פוליטיות אני מבטאת בכתיבה של מאמרים לעיתונות המודפסת והדיגיטלית, בראיונות לכלי תקשורת, או בהרצאות לקהל הרחב. (נהורה, צריך לדבר על זה, אכין עוד תיקייה עם מאמרים לעיתונות, ויש לי גם סרטונים של הופעות בתקשורת.)

אל עמנואל לוינס אני מרגישה קשר מיוחד, למרות שמעולם לא זכיתי להכירו. תחילה מצאתי בכתיבתו מענה לאמונותיי בנושא האחריות החברתית, אחר כך מצאתי בתיאוריות שלו מענה גם לתפיסתי הרב תרבותית שמחייבת אוניברסליות ובו בזמן איננה פוגעת בייחוד התרבותי הספציפי. בהמשך, קראתי את הביוגרפיה שלו, ולמדתי לדעת שכמו אבא שלי, גם הוא נלחם כיהודי בצבא המדינה בה חי (במקרה שלו צרפת, במקרה של אבא שלי יוגוסלביה), נפל בשבי הגרמנים וניצל בעור שיניו. הגילוי הזה יצר בי תחושה של חיבור קוסמי אליו, ואני מזכירה אותו בספרי האחרון "זיכרונות מחיים שלא חייתי", שהוא ממואר דוקומנטרי, וקטעים ממנו מופיעים כאן (נהורה, שולחת לך את העמודים שביקשת). הספר הזה פתח תקופה חדשה בכתיבה שלי, שבצד השירה, מוכוונת כיום לכתיבת פרוזה במובנה המלא.

בשנים האחרונות פיתחתי תחום אמנותי נוסף, צילום. הצילום (לקשר לתמונות באתר) הוא שפה אמנותית שבדומה לשירה מספרת סיפור באמצעות תמונה של רגע צרוף, אם במילים ואם בתצלום. הצילומים האהובים עלי הם של בני אדם או מצבים חודרי לב, או של חיה או טבע, אך תמיד – כאלה שמספרים על חווית הקיום. 

אני מקווה שתיהנו מהסיור באתר, מהשירים ומהספרים, ואשמח לענות לכל פניה.

דילוג לתוכן