חייו של אבא שלי ניצלו על ידי קצין גרמני. כשנפל בשבי הגרמנים באפריל 1941 כחייל בצבא היוגוסלבי, נדרשו היהודים לצעוד צעד קדימה. שפת הגוף שלו הסגירה את היסוסו כשקצין גרמני תפס בעורפו, דחף אותו למשאית שבה רוכזו הסרבים, ולחש באוזנו בכל כוחו: "אתה סרבי! לעולם אל תאמר שאתה יהודי!" הקצין הגרמני לקח סיכון עצום והציל את חייו של אדם זר ששוב לא יראה לעולם, אבא שלי.
הזיכרון הזה, אחד הבודדים שסיפר לי על סבלותיו במלחמה, השפיע כנראה על הרגישות שבוערת בי מאז ומתמיד, למען נרדפים באשר הם. כילדה, בטוחה בכוחותיי, נהגתי לדמיין מצבים שבהם אסתכן למען הצלת מדוכאים ונרדפים. כשבגרתי, שמחתי שלא נאלצתי להעמיד במבחן את אומץ ליבי ועומק מחויבותי לאחרים שבתוכנו. אמנם, לאורך כל חיי אני נאבקת בדרכים שונות למען צדק ולמען חלשים; אך מעבר להשקעת כוחות וזמן, טרם נאלצתי לשלם על כך מחיר ממשי. גם אם היו בסביבתי – בעבודה ובחיים – מי שהתנגדו לדעותיי ולמעשיי, כוחם לפעול נגדי היה מוגבל. והנה, המציאות השתנתה לבלי הכר. דמיונות ילדותי הופכים למציאות, וכאדם מבוגר שלו משפחה וקריירה, עלי לתת לעצמי דין-וחשבון: האם יש בי כוח להסתכן כדי להציל חפים מפשע מרדיפה, ממאסר, מגירוש, מסכנת חיים? האם הייתי מעזה להיות "חסידת אומות העולם" בשנות הארבעים? האם היה לי אומץ הלב להחביא יהודים נרדפים? ושאלה כבדה לא פחות – האמנם הגיע הרגע?
לאחרונה שאל אותי בני איך יודעים שהגיע רגע ה"אל-חזור"? זה שמחייב להתנגד מיד, כי אחר-כך לא יהיה אפשר? אין לי תשובה ברורה, אבל החלטת הממשלה לגרש את מבקשי-המקלט, בידיעה ברורה שמדובר בהסגרתם לרדיפה, אלימות וסכנת מוות, הבהירה לי שהרגע הזה הגיע.
על כל אזרחית ואזרח לקבל עכשיו החלטה אישית חדה ופשוטה – האם אני מוכנה להיות בין מי שבשתיקתם מאפשרים את הסגרת מבקשי-המקלט לידי רודפים ישנים וחדשים, או לא? האם אני מסכים להפקיר בני-אדם לעינויים ומוות, או לא? לשאלה הזאת אין צבע פוליטי, אלא רק צבע מוסרי. השקטת המצפון ("הם מקבלים כסף"; "יש הסכם עם רואנדה") מתפוררת. לא רק מכיוון שרואנדה מכחישה את ההסכם, ושיש מספיק עדויות על גורל ה"עוזבים מרצון"; אלא מהטעם הפשוט שמדובר במבקשי-מקלט שאמנות בינלאומיות שישראל חתומה עליהן, אוסרות על גירושם. אמנות אלה נוצרו בהשראת גורל היהודים במלחמת העולם, והן נטולות צבע או שייכות פוליטית. המדינה יודעת זאת, ורק כדי לעוור את עינינו ולבלבל את אוזנינו, היא מכנה אותם "מסתננים", ומציגה "הרחקה למדינה שלישית". כאילו יכולות מילים מכובסות לכסות על ערוות הגירוש.
עצומות והפגנות, החשובות מאוד כשלעצמן, שוב אינן מספיקות. דרוש סירוב אקטיבי, ולא רק של טייסים. זו החלטה כבדה. מבחינה ערכית יש בה ערעור על תפיסת עולם דמוקרטית של שלטון החוק; ומבחינה אישית היא כרוכה בפחד מהמחיר שיתלווה אליה. אבל כשהמדינה רומסת את העקרונות האנושיים הבסיסיים ביותר, ההיבט הערכי מתהפך – זוהי מהותו של העיקרון הדמוקרטי של אי-ציות אזרחי. עיניהם המפוחדות של מבקשי-המקלט מטילות חובה לא לציית, ומולן מתגמד המחיר האישי.
לכן, בלב כבד אך שלם, החלטתי. אסתיר מבקשי-מקלט בביתי, ואעשה כל מה שנדרש כדי לעמוד לצידם, יהיה המחיר אשר יהיה. זהו המבחן האתי העליון שכל מי שקורא לעצמו אדם, צריך לעמוד בו.